תנ"ך על הפרק - בראשית מו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית מו

46 / 929
היום

הפרק

יעקב וצאצאיו מתיישבים במצרים

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְר֥וֹן וְכַרְמִֽי׃וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־פֶ֖רֶץ חֶצְר֥וֹן וְחָמֽוּל׃וּבְנֵ֖י יִשָׂשכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֽוֹן׃וּבְנֵ֖י זְבוּלֻ֑ן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃אֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כָּל־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לאלהי אביו יצחק. לאלהי אביו אברהם לא נאמר, אמר רבי יוחנן, מלמד שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו [מ"ר], ולפי דרכנו למדנו, שחייב אדם גם בכבוד אבי אביו, אלא שבכבוד אביו חייב יותר אכך היא דעת הרמ"א, ולאפוקי מדעת מהר"י קולין שאין אדם חייב כלל בכבוד אבי אביו, והרבה אחרונים שקלו וטרו הרבה בזה והביאו ראי' לשתי הדעות, והגר"א ביו"ד כאן כתב בזה דבר חדש, דבן הבת בודאי פטור מכבוד אבי אמו, והביא ראי' מב"ר פ' צ"ח, בני בנות אינם כבנים, יעו"ש, ואני מסופק אם הגמרא סוברת בזה כהמ"ר, יען כי בכ"מ בגמרא מצינו מפורש שגם בני בנות נקראים בנים, כמו ביומא ס"ו ב' מוקי הפסוק דפ' ברכה ואת בניו לא ידע – בבן בתו מישראל, וביבמות ע' א' וזרע אין לה – עיין עליה, דאפילו זרע פסול אין לה, ומפרש דאין לומר דאתא לזרע זרעה, דזרע זרעה אין צריך קרא, דבני בנים הרי הם כבנים, וזה קאי מפורש על בני בנות, ובקדושין ס"ח ב' כי יסיר את בנך וכו', בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, ועוד בכ"מ מוכח כן, וכ"מ ממה שאמר לבן הבנים בני וקאי על בני בנותיו, וע' יבמות ס"ב ב', ולכן קרוב לומר דהגמרא חולקת בזה עם המ"ר וס"ל דגם בני בנות הם כבנים, ובדברי הגר"א צ"ע לדינא.
ובכלל נראה לומר ע"פ הסברא דחייב אדם בכבוד אבי אביו, דמדחזינן דעל אבי האב חלה חובת אב גם לבני בנים, כמ"ש בקדושין ל' א' אין לי שחייב בלמוד הבן אלא אביו, אבי אביו מניין, ת"ל (פ' ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך, א"כ הסברא נוטה דכמו דעל אבי האב נטל חומר האב לענין חנוך, כך צריך להיות מוטל על בן הבן חומר הבן לאב לענין כבוד.
ואין במציאות סברא כזו דבר חדש, דמציע דומה לה ממש ברי"ף וברא"ש וביתר פוסקים במ"ש בברכות נ"ד א' גבי הא דחייב אדם לברך על הנס שנעשה לו, וכתבו הפוסקים הנ"ל דלא רק הוא בעצמו אלא אפילו בנו ובן בנו, וטעם הדבר משום דאמרינן במ"ר פ' וירא על הפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי, עד כאן [ר"ל עד דור שלישי] רחמי האב על הבן, וא"כ גם להיפך כן, דרחמי בן ובן הבן על אביהם, יעו"ש. ולפי"ז מכיון שבמדות מדמינן ערכי בן הבן לערכי אבי האב, וגם מחייבים אותם בברכה בשם ומלכות, א"כ מכש"כ לענין כבוד, ודו"ק. [הגהות רמ"א ליו"ד סי' ר"מ סכ"ד]. יעקב יעקב. לשון חבה לשון זירוז בעיין מש"כ לעיל ס"פ וירא בפסוק אברהם אברהם, וצרף לכאן. .
(תו"כ ר"פ ויקרא) אנכי ארד עמך. מלמד שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם געיין מגילה כ"ט א' כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב') הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, וצריך באור שלא הביאו דרשת המכילתא מפסוק שלפנינו שבתורה ואולי רוצה הגמרא ליליף דהשכינה היתה אתם גם בהיותם שם ולא רק בשעת עצם הירידה לשם, וזה אינו משמע מפסוק שלפנינו, די"ל אנכי ארד עמך כמו אלוה אותך על דרכך ואשובה, כדרך המלוים, משא"כ בפ' דשמואל כתיב מפורש בהיותם במצרים. [מכילתא בשלח] ואנכי אעלך. מלמד שכשעלו ישראל ממצרים עלתה שכינה עמהם דעיין בדרשה הקודמת, וכך משמע לי' הלשון ואנכי אעלך אעלה אתך משם, ועיין מענין דרשה זו והקודמת במגילה כ"ט א'. [מכילתא וישלח]. גם עלה. ת"ר, הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה, א"ר חמא ב"ר חנינא, מאי קרא, ואנכי אעלך גם עלה הפירש"י שהמלות גם עלה קרובים לנוטריקון של גמל, עכ"ל. ואך למותר לפרש כמה מן הדוחק בפי' זה וברעיון זה בכלל, ועיין במפרשים. אבל אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה, ע"פ מ"ד בסוגיא כאן בסמוך הרואה הספד בחלום, מן השמים חסו עליו ופדאוהו [עי' באור אגדה זו לפנינו בפ' לך י"ז ה'] והני מילי בכתבא, ופירש"י שראה מלת הספד כתובה, וכן אמר שם בכמה תיבות מעין זה שראה בכתב, יעו"ש.
ולכן קרוב לומר דהכונה גם כאן לא שראה מין גמל הבריה אלא מלת גמל כתובה, ומכוין לשם גומל, והיינו לברכת הגומל שמברך הנצול מחולי ומצער, ולכן ידע שמיתה נקנסה עליו ונצול ממנה וגמלוהו חיים, ונתן על זה סימן לדבר להזכיר מפסוק שלפנינו ואנכי אעלך גם עלה, שכאן המלות גם עלה [קרובים במבטא לשם גמל] מורה ענינם על עליה ופדיון מצער ושעבוד מצרים, כנודע. ויתבאר עוד לפי"ז הסימן שנתן לזה רב נחמן בר יצחק בסמוך בגמרא מפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, שהוא ג"כ מענין הבאור שכתבנו, ודו"ק. .
(ברכות נ"ו ב') גם עלה. מה ת"ל גם עלה, אלא אותך אני מעלה ושאר כל השבטים אני מעלה, מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו וועיין מה שכתבתי בריש פרשת בשלח בפסוק ויקח משה את עצמות יוסף, דלכאורה משמע דרק עצמות יוסף העלו, דאל"ה מה מספר הכתוב מה רבותא בו מבשאר השבטים שהעלו עצמותיהם, וגם למה נתעסק בו משה ולא שבטו של יוסף כמו בכל שבט בני השבט, אך מבואר בירושלמי דהמצרים מיחו ולא הניחו לקחת את עצמות יוסף [אולי הי' טעמם בזה ע"פ מ"ש בסוטה י"ג א' שקבעו המצרים את ארונו של יוסף בנהר נילוס כדי שיתברכו מימיו, ובירושלמי ע"ז פ"ג ה"ב. אנשי כות עשו רגלי' דיוסף משום ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף], והשתדל רק משה לקחתם ולכן סיפר הכתוב ביחוד ממנו. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"י) בניו ובני בניו. מלמד דבכלל בני בנים גם בני בני בנים, שהרי בכלל השבעים נפש היו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה וכללן הכתוב בשם בני בניו זהנה אע"פ דהראי' נאמנה היא, אמנם עם שהוסיף עוד המבי"ט דכללא הוא כמו בני בנים הרי הם כבנים, לדעתי צ"ע בדבור, דנהי דמצינו שבני בני בנים נכללו בבני בנים, אבל אין ראי' מכאן דבני בני בנים לבדם יקראו בשם בני בנים, וצ"ע. [שו"ת מבי"ט חו"מ סי' כ']. אלה בני לאה וגו'. אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב וגו' ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים, מכאן אמרו, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר חנראה פשוט דעיקר הענין הי' ידוע לחז"ל שכן הוא ע"פ הטבע, משום דהכל הולך אחר הכח האחרון, ולכן אם האיש מזריע תחלה נגמר כחו מקודם והיצירה הולכת אחר הכח האחרון שהוא זורע שלה ולכן יולדת נקבה, וכן להיפך, ורק ע"ד רמז וסימן סמכו זה על לשון פסוק זה, וראי' מכרחת שאין זה לימוד גמור, שהרי בברכות ס' א' מבואר שדינה היתה בעבורה זכר וע"י תפלת לאה נהפך לנקבה, כמבואר לפנינו בפ' ויצא בפסוק ואחר ילדה בת, ולפי"ז שוב אין ראי' לזה ממה שכתב הכתוב ואת דינה בתו אחרי דבעבורה היתה זכר, אלא ודאי דרק רמז בעלמא הוא לדבר הנודע בטבע וכמש"כ. .
(נדה ל"א א') ובני בנימן וגו'. תני, כולם נקראו על שמו של יוסף טר"ל על סבותיו ומאורעותיו, וטעם הדבר עיין לעיל ר"פ וישב. , בלע – שנבלע בין האומות, בכר – שהיה בכור לאמו, אשבל – ששבאו אל, גרא – שגר באכסניות, נעמן – שנעים ביותר, אחי וראש – אחי הוא וראשי הוא, מופים וחופים – הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו יהדרש הזה הוא כנראה מן חופים, וא"כ השם מופים לא דרש מאומה, ויתכן דבשביל זה דריש בתנחומא מופים שהי' פיו כמו פיו של יעקב בהלכות שקיבל משם ועבר. , ארד – שירד לבין אומות העולם, ויש אומרים – שפניו דומין לורד יאנראה בדעת הי"א דלא ניחא להו בהדרשה שירד לבין אומות העולם, יען כי לפי"ז היא דרשה כפולה עם הקודמת בלע – שנבלע בין האומות, ותרתי למה לי .
(סוטה ל"ו ב') ובני דן חושים. תנא דבי חזקיה, ובני דן חושים – שהיו מרובים כחושים של קנה יבעלי קנים הגדלים ביחד, ופשוט דדייק הלשון ובני שהוא לשון רבים ואינו חשיב רק בן אחד. וכתבו התוס' דנקרא כן על שם העתיד, דאי אפשר לומר ע"ש ההוה, דא"כ הוי מספר הבאים יותר משבעים נפש והכתוב אומר כל הבאים – שבעים. .
(ב"ב קמ"ג ב') יוצאי ירכו. מכאן שהאומר נכסי ליוצאי ירכי או ליוצאי חלצי – גם הבנות בכלל, שהרי דינה בכלל שבעים נפש היתה וכללה הכתוב ביוצאי ירכו יגועיין בחו"מ סי' רמ"ז ס"ג בהג"ה. [פסקי מהרי"ו]. כל הנפש וגו' שבעים. בעי מיניה אבא חליפא מרבי חייא בר אבא, בכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת ידדבבני לאה מנה שלשים ושלש ובאמת הם רק שלשים ושנים, וא"כ בפסוק כ"ו שכולל המספר ששים ושש אינו אלא ששים וחמש, ועם יעקב ויוסף ואפרים ומנשה הוו ס"ט. , אמר ליה, הכי אמר רבי חמא ב"ר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (פ' פינחס) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים טוולא פרטה הכתוב משום דהיתה עדיין עובר במעי אמה.
וע' ברא"ש סוף מס' פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו במלקות, כתב דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד, [כלומר אע"פ שאין מונין אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט], כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, עכ"ל. והנה צ"ע מדרשה שלפנינו דמבואר דהמספר שבעים שבכאן הוא מצומצם, וכן צ"ע בכלל זה ממ"ש בתענית כ"ט א' על הפסוק דפ' שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ופריך הני ארבעים נכי חד הוו, יעו"ש החשבון, וכן בקדושין ל"ח א' על הפ' דפ' בשלח, את המן אכלו ארבעים שנה, ופריך, וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, ולמה שכלל הרא"ש הלא לא קשה מידי, כיון דכן דרך הכתובים. וכן צ"ע בסנהדרין ק"ז ב' דפריך על סתירת הכתובים בש"ב ה' ארבעים שנה מלך דוד, בחברון שבע שנים וששה חדשים ובירושלים שלשים ושלש שנה, כלומר והוי יתרון ששה חדשים, ולדברי הרא"ש הלא לא קשה מידי, שכן תפס מספר שלם בעשיריות, דבודאי אין חילוק בין חסרון מעט להמספר ובין יתרון מעט. ועיין בקרבן נתנאל שיישב קצת מדרשא שלפנינו וכתב בעצמו שהוא דוחק, ומתענית וקדושין וסנהדרין לא הזכיר כלל, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' עקב בפסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך. .
(ב"ב קכ"ג א' ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך